הורים חרדים מורים חרדים וילדים שהפרעות הקשב שלהם מועצמות בשל כך
אז המורה שלחה הערה לתומר (שם בדוי) ואמא של תומר,הביטה במילים בחוסר אונים ובדפיקות לב מואצות ... שהלכו וגברו.
המילים הרשומות כך היו : "לא ניתן להשתלט על הכיתה בעקבות ההפרעות הבלתי פוסקות של תומר,מבקשת שתיגשי אליי לשיחה מיידית".
היא סיימה לקרוא כאשר אגלי זיעה בצבצו מעל מצחה,אנחת שבר בקעה מקולה ,"תומר....מה יהיה ? " עד מתי ? אתה לא יכול להגיב קצת פחות בכיתה ? מה יהיה עכשיו ?
תומר בן 9 ,זו לא הפעם הראשונה שהוא איך לאמר בעדינות : מסתבך... תומר לא יכול לשתוק כשהוא רואה דברים "מעוותים",הוא לא יודע להגדיר אותם כך אבל הוא יודע שהם מפריעים לו ,משהו בתוכו,בתוך הבטן שלו,מציק,מתכווץ לא נעים לו ולכן הוא לא שותק כי זה כואב .
אמא לעומת זאת מתחילה מאד להתרגז , היא כבר רואה במוחה כיצד תומר אינו משתלב בכיתה כמה הוא שונה כמה הוא מושך אליו "את האש" , היא חושבת מה תעשה , קשה לו להישאר מרוכז בכיתה במיוחד בשיעורים של גלית,אצלה הוא ממש לא מצליח להישאר מרוכז,כך זה מתחיל בגיל 9 מה יהיה בהמשך? המורה בטח תרצה שאקח אותו לאבחון ויתנו לו ריטלין,אני לא מוכנה לתת לילד שלי ריטלין,יש לו תופעות לוואי איומות יודעת את זה מחברה טובה שסיפרה על בנה,כיצד הוא איבד תיאבון. ואיך יהיו הציונים שלו בתעודה ?
אני לא צריכה להמשיך את הסיפור הזה ואתם וודאי מנחשים שישנם מספר דרכים וסצנריות המשכיות להתחלה שכזו.
אך הדגש מבחינתי הפעם הוא רמת וסף החרדה של המורה ושל האם.
ילדים רגישים תחושתית מאד רגישים לצלילים ,לאור/סינוור,לריחות,לרגשות של אחרים.
גלית היא מורה ואישה מקסימה אשר עוברת טיפולי הפריה,ישנם ימים שהיא מגיעה לכיתה מיד לאחר שקיבלה זריקות הורמונים ,היא מגיעה לשיעור הראשון (של הכיתה של תומר) כשהיא טעונה ברגשות ,מודאגת מההמשך,אחריי לילות טרופי שינה וחרדות מהמשך הטיפול.
בכיתה היא מנסה להקרין לילדים רוגע ותחושת ביטחון אך היא יודעת שלא תמיד זה מצליח לה.
תומר יושב בכיתה ראשון בשולחן מולה ,כדיי שיהיה לו קל יותר להתרכז ,כך היא חושבת שייקל לו.
מה אתם חושבים ? יותר קל לו ? מה הוא רואה ? מה הוא מרגיש? מה עובר ביניהם ? מה הוא מרגיש כאשר היא צועקת על אחד הילדים? מה קורה לו כשהוא מרגיש את העצבים שבכפות ידיה ממוללים את הנייר שבידיה ?
הוא מרגיש שקשה לה,הוא מוצף מבחינת הידע שמועבר אליו,הוא בלחץ נפשי ורגשי אבל הוא לא מבין למה והוא מפוחד ומכווץ כי כל שאלה שנשאלת מקפיצה את גלית ואותו.
אחר-כך הוא חוזר הבייתה ועובר את אותה מסכת עם אימו שאינה רגועה שלוקחת "רסקיו" כל יום משום שהיא מגדלת 4 ילדים ואבא שלו עובד עד מאוחר והוא שומע הרבה פעמים שיחות וכעסים רבים של אמא עם סבתא שלו....
במחול המטורף היומיומי הזה תומר כל יום הולך לאיבוד יותר,עם אבא הוא לא מדבר כי הוא חוזר מאוחר ואין לו כוח לשמוע.
וכך נוצרת לאיטה הפרעת קשב וריכוז שאין עליה שליטה וככל שהיא תימשך ללא התייחסות למצוקות אימו ולקשיים של המורה ולצורך להבין ממה נובעת הרגישות שלו ואיך ניתן לווסת אותה מצבו רק יחמיר והדימוי העצמי שלו ירגיש אשם בכאבים של כולם סביבו.
הרצונות להישגיות ול"עמידה ביעדים" והצורך "להיות בסדר",כמו כולם , לא לבלוט בשונותנו לעיתים היא באה כמכשלה גדולה.
כאשר אנשים וילדים הינם בעלי רגישויות יתר, הם מסתובבים בעולם עם אנטנות מאד מחודדות והם חייבים לפעמים לצעוק – "המלך הוא עירום", הם לא יכולים לשתוק למראה סבל או קושי של אחרים,הם מרגישים מחוייבים לדבר ואז מתחילה סתימת הפיות ועבודת ה-"תהיה כמו כולם", אבל מה לעשות שאני לא ???
הורים ומורים ש"חונכו" להתנהל ב"שקט ובציות" ומתנהלים בתוך קושי לעמוד מול שוני או "צבע אחר" מתקשים מאד לקבל כל סוג אחר של אמירה מלבד זו "המקובלת" .
כאשר אנו "מאומנים" להציג התנהגות "קולקטיבית" ואין אנו נותנים התייחסות לצבעים השונים ולתכונות שונות אצל ילדים/מבוגרים אנחנו יוצרים במו ידינו "הפרעות קשב למיניהן" אשר בעצם סוגרות מאחוריהן את כל אותם הילדים שאינם מסכימים לעבוד על פי המקובל, ילדים שרוצים לבטא עוד גוון באישיותם מול הכיתה,המורה,האם . ילדים שרוצים להשמיע קול ולתת ביטוי ולפעמים איוורור למחשבותיהם ורגשותיהם.
כי בית הספר בסופו של דבר בא ללמד אותנו כיצד ללמוד ולא לחנך אותנו כיצד להיות "חלק מהעדר".
כאשר הצלחתו של ילד באה לידי ביטוי ב"מיצב הבית ספרי" ולא בהבעה הכללית של עולמו אנחנו גם מפספסים עולם שלם וגם חוטאים למטרת החינוך,"חנוך לנער על פי דרכו" כך אמר הרב קוק .
ובנוסף לכך,אנו יוצרים עולם שלם של הפרעות קשב.
קבלה של הצבעים ,אהבה ונתינה אינם באים מעולמות החרדה ,כאשר מודעים לה ומרפאים אותה נפתח צוהר חדש להורים למורים ובוודאי לילדים.
@ כל הזכויות שמורות לנצח אזולאי שפינדל.
מומחית ברגישויות יתר.
היום ישבתי מול המחשב ומול הספרים .... מאחר ואני אדם רגיש מאד...
הרגשתי כבר את כל נוירוני הטכנולוגיה מזמזמים בראשי ומצפצפים הרגשתי את הראש שלי מתפוצץ ,זה אומר שיש לי קשיי קשב וריכוז או שזה אומר שהאצת המידע והטכנולוגיה בילבלו את מוחי ?
אמת או בדיה ? מה אתם חושבים ?
